שם: רבי ישראל מאיר הכהן

כינוי: החפץ חיים – על שם ספרו "חפץ חיים" בנושא דיני לשון הרע.

נולד: תקצ"ח 1838

נפטר: כ"ד אלול תרצ"ג 1933

תלמידיו: רבי אלחנן וסרמן הי"ד

תפקיד: ראש ישיבת ראדין, מנהיג יהדות ליטא, מחבר ספרים רבים.

פרנסה: בעל מכולת.

(רשימה חלקית)

שמירת הלשון –  דברי מוסר על שמירת הלשון

חפץ חיים – הלכות שמירת הלשון

משנה ברורה – ספר הלכה, אוסף דברי פוסקים, הכרעות והסברים לשולחן ערוך חלק אורח חיים.

אהבת חסד – על מצוות גמילות חסדים.

מחנה ישראל – הלכות עבור היהודים שנלקחו לשרת בצבא הרוסי, מקום שהיה קשה מאד לשמור תורה ומצוות. 

נדחי ישראל – הדינים הנחוצים ביותר. הספר נכתב עבור היהודים שהיגרו מאירופה לארצות הברית וארצות נוספים, מקומות שלא היו רבנים ותלמידי חכמים ללמד תורה והלכה. 

החפץ חיים היה צדיק מיוחד, שדאג לכבודם  ורגשותיהם של אנשים אחרים.  הוא כתב את ספריו לפי מה שהוא זיהה כצרכים של עם ישראל.  הוא שם לב שרבים מדברים לשון הרע וסבורים שאין בכך בעיה, ולכן כתב ספרים כמו ספר חפץ חיים על איסור לשון הרע. 

בימיו הרוסים גייסו יהודים רבים לצבא הרוסי, מקום שהיה קשה לשמור תורה ומצוות.  הוא כתב ספר קטן, מחנה ישראל, ובו דינים קצרים הנחוצים לחייל היהודי בענייני שבת, כשרות ועוד. 

בימיו יהודים רבים היגרו מאירופה לארצות הברית.  ארצות הברית היתה שממה רוחנית באותם הימים (ללא בתי ספר יהודיים ומעט מאד רבנים ותלמידי חכמים).  החפץ חיים כתב ספר נדחי ישראל ובו הדינים הנחוצים ביותר, בקצרה ובשפה פשוטה ליהודים אלו.

• לשון הרע ורכילות דומים לניצוץ אש, אשר בהתחלה לא מייחסים לו שום ערך, אבל אם לא מכבים אותו מיד הוא עלול להתלבות ולהתלקח לשריפה גדולה.

(רקע: לפני האינטרנט והדואר האלקטרוני ומכשירי הטלפון והפקס אנשים היו שולחים "מברקים". מברק היה נשלח כאשר היה צורך לשלוח הודעה דחופה בכתב. התשלום עבור משלוח מברק היה לפי מספר האותיות והמילים שבמברק ולכן אנשים היו משקיעים מחשבה רבה בניסוח המברק בקיצור ובתמציתיות כדי לחסוך כסף.  דומה קצת להודעות SMS שלנו…). 

• החפץ חיים היה אומר שאם אנשים מדקדקים בכל מילה רק כדי לחסוך כסף (או הודעת SMS נוספת), על אחת כמה וכמה הם צריכים לדייק ולחשוב על המילים שלהם כאשר הנאמר עלול לגרום נזק וצער לאחרים…
• יש אנשים שגוזרים על עצמם תעניות (הם צמים) כדי להתקדש ולהתקרב אל ה'. אבל אם הם היו חכמים באמת הם היו מבינים שעדיף שיאכלו וישתו כדי שיהיה להם כח לעבוד את ה' ובמקום התענית מאכילה ושתיה כדאי שיגזרו על עצמם תענית דיבור, כלומר שיקבלו על עצמם שלא לדבר במשך תקופה מסויימת. תענית כזו לא היתה מחלישה את גופם ומצד שני התענית הזאת היתה מצילה אותם מעבירות חמורות ביותר של לשון הרע.